חוזה חכירה

מהי למעשה חכירה

להבנת מושג החכירה יש לדון במושג השכירות.

חוק המקרקעין קובע כי שכירות מקרקעין הינה זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות.

שכירות לתקופה שלמעלה מחמש שנים תיקרא “חכירה”.

שכירות לתקופה שלמעלה מעשרים וחמש שנים תיקרא “חכירה לדורות”.

בעל המקרקעין בחוזה החכירה נקרא “מחכיר” והשוכר לתקופת החכירה נקרא “חוכר”.

“המחכיר” בחוזי חכירה יכול להיות אדם פרטי, מועצה מקומית (עיריות) או רשות מקרקעי ישראל (רמ”י).

 

חכירה לדורות העולה לכדי זכות בעלות

החוק רואה, למעשה את החוכר לדורות בנכס מקרקעין, כבעלים של הנכס.

כך, לצורך ההמחשה, חוק המקרקעין קובע כי בעל דירה – הינו גם החוכר של דירה שהוחכרה לתקופה שלמעלה מעשרים וחמש שנים.

החכירה יכולה להירשם במספר דרכים, ובהן: חכירה הרשומה בלשכת רישום המקרקעין (עם הגבלות בהעברה או בירושה, או ללא מגבלות כלשהן) או חכירה שאינה רשומה בלשכת רישום המקרקעין (אלא רק ברמ”י).

גם העברת הזכויות שבהסכם החכירה לטובת צד שלישי, מבוצעת באמצעות “שטר העברת שכירות” (הדומה במהותו ל-“שטר מכר”), והיא נעשית בכלים משפטיים המשתנים בהתאם לאופן הרישום כאמור.

מבנה חוזה החכירה

חוזה החכירה גופו מתייחס, על דרך הכלל, למספר נושאים, ובהם, בין היתר: תיאור המקרקעין המוחכרים, מטרת החכירה (מגורים, מסחר, משרדים, משולב), תקופת החכירה (25 שנים, 49 שנים, 98 שנים או 999 שנים), הגבלות ותנאים מיוחדים בקשר לתנאי החכירה, קיבולת הבניה המותרת ועוד.

חוזה החכירה יכול שיהיה מהוון (דהיינו שמלוא דמי השכירות עבור מלוא תקופת החכירה שולמו) או מתחדש מעת לעת (משולם באופן עיתי).

ובאופן כללי ניתן לקבוע כי חוזה החכירה הינו המסמך הבסיסי הקובע את זכותו של “החוכר” במקרקעין.

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן